תפריט
תפריט
תפריט
עמוס חגי
מאמר זה הינו מתוך הספר סוד האושר של קהלת.
לרכישת הספר בהטבת השקה ייחודית לחצו כאן >>
בקבוצת פסוקים זו קהלת נותן את המענה לבעיה במשל מקבוצת הפסוקים הקודמת.
{ז} כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא:
לאחר שקהלת הסביר לנו על חוסר האיזון של האדם שאינו שמח בחלקו, הוא נותן בפסוק זה את מסקנותיו, כהכנה למענה לאותו חוסר איזון.
כל עמל האדם לפיהו – כל מה שהאדם עמל בממד הגשמי הולך לצורכי הגוף. "פיהו", במובן של סיפוק צורכי הגוף.
וגם הנפש לא תמלא – וכל העושר הזה בממד הגשמי לא נותן סיפוק לנפש. כלומר, הנפש לא מתמלאת מנכסים גשמיים. בהקשר זה השאיפה לצמוח טבועה באדם, ואולם נשאלת השאלה כיצד ראוי לנתב את אותה צמיחה. האם רק לממד הגשמי המספק את תענוגות החושים, או גם לממד הרוחני המספק גם את הנפש?
או במילים אחרות, קהלת אומר לנו כי אין סוף לנכסים גשמיים. כשהאדם משיג יעד, מה קורה? הוא רוצה את היעד הבא, וזה מרדף אשלייתי ובלתי פוסק. אז מה הפתרון? שוב, להבין שהמטרה היא הדרך, וליהנות מהדרך, שהיא הזנת הנפש.
ובהקשר זה, על פי משולש, הנפש צריכה מזון רוחני המבטא צמיחה לעבר האור, קרי, אימוץ חוכמת האור ויישומה, שזה כולל בין השאר להיות עם שמחה בלב, לממש מערכות יחסים מיטיבות, להסתפק במה שיש, להגשים את עצמנו, לעשות מעשים טובים הנובעים ממנוע של אור, וכל הדברים הפשוטים של החיים, כמו שיחה עמוקה עם חבר, מדיטציה ועוד.
אשתף בהקשר זה קטע מתוך אחד הספרים הקודמים שלי:
מקלחת מטהרת את הגוף, מדיטציה מטהרת את התודעה
מתי התקלחתם לאחרונה? ומתי ניקיתם את התודעה לאחרונה? רוב האנשים מתקלחים על בסיס יומיומי, אולם הם אינם מקדישים זמן כדי לנקות גם את התודעה שלהם, וכך היא ממשיכה לצבור עוד ועוד אבק בדמות התניות שונות ומשקעים שליליים שהאגו שלהם מייצר.
כאשר אתם מקדישים חלון זמן יומי למדיטציית התבוננות, אתם סוקרים את חוויות יומכם, משחררים מתוככם משקעים שליליים, וכך מונעים את התמצקותם בתודעתכם. בהתרחשות זו ללא משקעים תתחברו לטבעכם האמיתי המבטא אחדות ואהבה, ותעברו לחיות חיים משוחררים ושלווים יותר.
עצרו לרגע לטהר את מקדש התודעה שלכם. תחילה עצמו עיניים והרפו את גופכם באמצעות סקירתו מכפות הרגליים ועד לקודקוד הראש. לאחר מכן קחו שלוש נשימות עמוקות ואיטיות כדי להרפות גם מתהליכי התודעה השוטפים. כעת חזרו לנשימה סדורה והעלו בתודעתכם סיטואציה לא נעימה שחוויתם במהלך יומכם, כמו חיכוך שהיה לכם עם אדם כלשהוא או תחושת אי-נחת כלפי משהו שעשיתם. אל תהיו בהאשמות עצמיות, בביקורת עצמית או בכל צורת שליליות אחרת. פשוט שהו עם הסיטואציה ואפשרו לתחושות ולרגשות לא נעימים לצוף בעקבותיה. התמקדו בתחושות הגוף וברגשות ולא במחשבות. חושו את הצפתם, התרחשותם ושקיעתם בתוככם. היו סבלניים ואל תאיצו בהם. בסיום תנועתם שהו עם השלווה המציפה אתכם. אם חוויתם סיטואציות לא נעימות נוספות במהלך היום, העלו גם אותן בתודעה וחזרו על התהליך. בחרו לבצע תרגול זה בכל ערב, וכך תשחררו מתודעתכם משקעים שליליים שהצטברו בה במהלך היום ותייצרו את חוויית המציאות שלכם ממקום צלול יותר.
לסיכום, קהלת בא ואומר לאדם, כדי להיות מאוזן צריך להזין את הנפש בדיוק כמו שמזינים את הגוף. כלומר, אדם צריך להשביע את נפשו, קרי, את עולמו הפנימי, באמצעות חיבור לאור והתקרבות לאור.
או במילים אחרות, האושר אינו מגיע עם העושר, אלא כאשר אדם פועל מתוך חיבור לאור.
{ח} כִּי מַה יּוֹתֵר לֶחָכָם מִן הַכְּסִיל מַה לֶּעָנִי יוֹדֵעַ לַהֲלֹךְ נֶגֶד הַחַיִּים:
כי מה יותר לחכם מן הכסיל – בהמשך ישיר לפסוק הקודם קהלת שואל פה, במה עדיף החכם על הכסיל? והתשובה, כפי שתוצג בפסוק הבא, שהחכם מאושר כי שמח בחלקו, לעומת הכסיל שאינו מאושר כי אינו שמח בחלקו. המילה "יותר" במובן של יתרון.
מה לעני יודע להלך נגד החיים – כאן קהלת שוב מעצים את המסר המרכזי של הרישא של פסוק זה בשאלה נוספת, מה היתרון של עני אשר יודע, כלומר חי מתוך האור ושמח בחלקו, על האדם שהולך נגד החיים, כלומר אותו עשיר אשר אינו חי מתוך האור ואינו שמח בחלקו.
לסיום, כדאי לשים לב גם להשוואה שקהלת עושה כאן בין החוכמה והעוני לכסילות ולהליכה נגד החיים, בדומה לאזכורים דומים במקומות אחרים לאורך ספרו, כמו בפרק ד', פסוק י"ג, שבו נאמר: "טוב ילד חכם ומסכן ממלך זקן וכסיל".
{ט} טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ:
ובהמשך לשאלות מהפסוק הקודם, בפסוק זה ניתן המענה, קרי, ההדרכה כיצד לחיות מתוך סיפוק.
טוב מראה עינים מהלך נפש – קהלת אומר להסתפק במה שיש, כלומר, עדיף ליהנות ממה שרואים שיש לנו, מאשר להיות כמו אותו אדם עשיר שעל אף כל מה שיש לו, הוא אינו שמח בחלקו ורודף אחרי עוד ועוד תאוות. דוגמה נוספת לכך היא פנטזיות שהאדם מריץ בתודעתו, כמו: "כאשר אזכה בלוטו אהיה מאושר".
ועוד בהקשר זה, אזכיר את הביטוי "עדיף ציפור אחת ביד משתיים על העץ".
גם זה הבל ורעות רוח – כלומר, הפנטזיות הללו והרדיפה הבלתי פוסקת אחרי דברים גשמיים שאינם ברשות האדם, לא מקדמות אותו לעבר אושרו. אזכיר שוב בהקשר זה, כי על פי משולש אושרו של האדם נובע מתנועה פנימית שלו לעבר האור, רגע אחרי רגע.
וברמה עמוקה יותר יש כאן מסר חשוב מאוד לאדם, והוא לראות את המציאות כפי שהיא ("מראה עיניים"), ולא כפי שהוא ("הלך נפש"), קרי, להתחיל להתבונן על המציאות ממקום נקי ואובייקטיבי וללא החסימות של האגו.
במצב זה האדם עובר ממקום של נפילה לדפוסי חשיבה לא מקדמים אל חקירה של המציאות, העמקה בה והתנסות ישירה עמה, ובכך המפגש שלו עם המציאות הופך להיות צלול יותר, ובהתאמה גם לא מציף בו תחושות אי־נחת.
{י} מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר נִקְרָא שְׁמוֹ וְנוֹדָע אֲשֶׁר הוּא אָדָם וְלֹא יוּכַל לָדִין עִם (שהתקיף) שֶׁתַּקִּיף מִמֶּנּוּ:
מה שהיה כבר נקרא שמו ונודע – מה שהאדם כבר השיג בחייו ידוע עבורו, ולכן הוא מפסיק לרצות אותו. דוגמה לכך היא אדם שרוכש בגד יוקרתי ומתלהב ממנו בימים הראשונים, ואז לאט לאט ההתלהבות דועכת בקרבו.
אשר הוא אדם ולא יוכל לדין עם שתקיף ממנו – ובגלל שהוא אדם, קרי, יצור חי בעל תאוות ורצונות ושאיפות כל הזמן לצמוח ולהתפתח, הוא לא "יוכל לדין עם שתקיף ממנו", קרי, יצר התאווה והרצון לצמוח עוד ועוד חזק ממנו ומשתלט עליו.
ואוסיף בהקשר זה כי לצד העובדה שהרצון לצמוח טבוע באדם, הרצון הקיצוני לעוד ועוד דברים חומריים מגיע מכך שהאנושות שקועה באגו. והפתרון, כאמור, הוא להתמיר את הרצון ממנוע של אגו למנוע של אור ואהבה, ובהקשר ספציפי יותר של פסוק זה, להתמיר את ההשתוקקות לתשוקה, כפי שאתאר בהרחבה בפרק הבא.
לסיום, אזכיר כי יש כאן את מה שכיניתי בהקדמה "פסוקים שזורים", אשר במסגרתם יש קשר בין הרישא לסיפא של פסוקים עוקבים, ובהקשר של פסוקים ט' ו־י', הרישא של פסוק ט' אומר, "טוב מראה עינים", והרישא של פסוק י' מפרט את המסר הזה באומרו, "מה שהיה כבר נקרא שמו ונודע", והסיפא של פסוק ט' אומר, "מהלך נפש גם זה הבל ורעות רוח", והסיפא של פסוק י' מפרט את המסר הזה באומרו, "אשר הוא אדם ולא יוכל לדין עם שתקיף ממנו".
{יא} כִּי יֵשׁ דְּבָרִים הַרְבֵּה מַרְבִּים הָבֶל מַה יֹּתֵר לָאָדָם:
בפסוק זה קהלת ממשיך את הקו של התייחסות לאותן תאוות גשמיות, אשר מעצימות את האגו של האדם.
כי יש דברים הרבה – יש הרבה דברים שהאדם רוצה.
מרבים הבל – אבל הם מרבים הבל, כלומר הם אינם מקדמים באמת את האדם לעבר אושרו. ואנו פוגשים זאת המון בעולמנו, הכולל כל כך הרבה שפע גשמי, אינספור סוגי רכבים, בגדים, מוצרי מזון ועוד.
הגיוון כבר ברמה שאפשר "לאבד את הראש", והוא מלווה בהמון גירויים שמטרתם לגרום לאדם להשתוקק אליהם בלי הפסקה, ובכך לגרום לו להזין עוד ועוד את האגו וחסימותיו, וכתוצאה מכך לבזבז את זמנו ולהרחיקו מהאור. דוגמה נוספת היא פרסומות בטלוויזיה שמעודדות את אותה תרבות צריכה בלתי פוסקת.
כל אלו, אם כן, הפכו את האדם למכונת גירוי־תגובה לסיפוק האגו, ובכך מרחיקים אותו מהאושר כי עושים לו "שטיפת מוח", שטוענת לשווא כי אושרו טמון בהשגת עוד ועוד דברים גשמיים אלו, בעוד אושרו האמיתי מבוסס על טיפוח עולמו הפנימי של האדם, או על פי משולש, על צמיחתו לעבר האור.
מה יתר לאדם – יש כאן סיומת של שאלה שמופנית לקוראים, מה עדיף לכם לקבל? את רצונות הכזב של האגו המעודדים סבל, או את רצונות הלב המקרבים לאושר?
זהו, אם כן, שיעור חשוב מאוד לאדם החי בתרבות הצריכה וההתמכרות לגירויים שבה האנושות שקועה.
{יב} כִּי מִי יוֹדֵעַ מַה טּוֹב לָאָדָם בַּחַיִּים מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּי הֶבְלוֹ וְיַעֲשֵׂם כַּצֵּל אֲשֶׁר מִי יַגִּיד לָאָדָם מַה יִּהְיֶה אַחֲרָיו תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ:
כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים – זהו שוב המשך של הפסוק הקודם בצורה של שאלה רטורית, השואלת: מי יודע מה טוב באמת לאדם? והתשובה לכך היא האור, זה שיצר אותו, קרי, החיבור של האדם לאור מתמיר את תודעתו מחוסר האיזון "תחת השמש" לעבר חיים מאוזנים ומיטיבים מתוך האור.
השיעור כאן הוא שהידיעה כי החיים ארעיים וחולפים, וכי כל אדם ימות בסוף, מביאה את האדם להעריך כל רגע ורגע בחייו ולנצל כל רגע כזה עד תום, או במילים אחרות, על האדם לנצל את חייו כדי לעשות בהם טוב.
יש כאן רמיזה ל"מסר הפזמון החוזר", שאותו הציג קהלת שוב ושוב בפרקים הקודמים, ואשר מדבר על חיים המאזנים בין הממד הגשמי של האדם לממד הרוחני שלו, וזאת בדומה למסר בפרק ה', פסוק י"ז, שבו נאמר: "הנה אשר ראיתי אני טוב אשר יפה לאכול ולשתות ולראות טובה בכל עמלו שיעמל תחת השמש מספר ימי חיו אשר נתן לו האלהים כי הוא חלקו".
ובהקשר רחב יותר ועם הפנים קדימה, שאלה זו מקבלת מענה נרחב בקבוצת הפסוקים הראשונה של הפרק הבא.
מספר ימי חיי הבלו ויעשם כצל – במובן של אורך חייו הארעיים. המילים "ויעשם כצל" במטרה לסמל את ארעיות פועלו של האדם כתנועת הצל באור השמש.
אשר מי יגיד לאדם מה יהיה אחריו תחת השמש – בסיום הפסוק קהלת אומר לאדם שכל סיפוקי האגו שלו לא ממשיכים איתו הלאה לאחר מותו, ולא ניתן לדעת מה יהיה איתם בכלל. יש פה דימוי שמטרתו שוב להכווין את האדם להתמקד בהתקרבות לאור ולחיים מתוך האור.
בהקשר זה אדגיש כי כאשר אני כותב "רצונות האגו", הכוונה לרצונות העודפים אשר מעבר לצרכים המאפשרים לאדם לחיות את חייו בצורה מיטיבה ומאוזנת, כמו קורת גג, תזונה מיטיבה, שינה ערבה, נשימה נקייה, תנועה של הגוף, מערכות יחסים מיטיבות, הגשמה עצמית ועוד.
לסיכום, קהלת מזקק בפסוק זה את הרעיון המרכזי מאחורי אחד המסרים המרכזיים, המרכיבים את המענה לשאלת המחקר שלו, ואומר לאדם, תראה, החיים קצרים, ויש בהם הרבה פיתויים שמטרתם למשוך אותך לחיים הממוקדים רק בעולם הגשמי, ואשר מזינים רק את האגו שלך ומעצימים את סבלך. ועל כן, שים לב באיזה תוכן אתה ממלא את חייך, תוכן שמעצים את האגו וחסימותיו או תוכן שמקדם אותך לעבר חיים מאוזנים המבטאים את חוכמת האור.
לסיום, ובדומה לאזכור שורשי המילה הבל בתחילת הספר, נראה כי קהלת שאב השראה לפסוק זה גם כן מתוך ספר תהילים, פרק קמ"ד, פסוק ד', אשר בו נאמר: "אָדָם, לַהֶבֶל דָּמָה; יָמָיו, כְּצֵל עוֹבֵר", במובן שחיי האדם ארעיים כתנועת הצל שמשתנה בהתאם לתנועת השמש.
מאמר זה הינו מתוך הספר סוד האושר של קהלת.
לרכישת הספר בהטבת השקה ייחודית לחצו כאן >>
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו תוכן מפיל אסימונים בתחומי הריפוי והצמיחה האישית
מדובר על שיחה שאורכת מספר דקות שבה אני מגלה לך:
